בין מפלי הזמן,
בין רטטי תשוקה ודמע,
בין שבילי דרכי המסתעפת,
וחלוקי נחל שהשתפשפו היטב מן המסע.
בין קפלי אשליות שהתחפשו לחלום
ואותות שמים מגמגמים,
חזרתי,
על גחונות ליבי,
עייפה מנסיון שיווי צורה מול הנצח,
בכפות רגליים מצולקות
ובעיניים חרוטות משמעות,
חזרתי,
אליי
אל עצמי
אל עצמותי,
וידעתי כי הייתי תמיד
|
|
;){kind=link}